ההשקפה הקתולית באשר לאחרית הימים

ביאתו המפוארת של המשיח נדחית בכל רגע נתון בהיסטוריה, עד שיכירו אותו "כל ישראל", משום ש"קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל" מפאת חוסר אמונתם בישוע..." ההכללה המלאה" של היהודים בישועת המשיח, בעקבות "מלוא הגויים", יאפשרו לעם אלוהים להגיע "אֶל שִׁעוּר קוֹמָתוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הַמָּשִׁיחַ", שבה "יִהְיֶה הָאֱלֹהִים הַכֹּל בַּכֹּל". (קכ"ק 674; אל הרומים יא, 26, אל האפסיים ד, 13, הראשונה אל הקורינתיים טו, 28)

הקדמה

בזמן שאני כותב שורות אלה, בעקבות פסגת השלום באנפוליס (נובמבר 2007), ישנם דיבורים בלתי פוסקים באשר לניסיון להשיג הסכם שלום במזרח התיכון. כמאמינים טבעי עבורנו להתפלל עבור שלום במזרח התיכון ובעולם כולו. כתבי הקודש ללא ספק מעודדים אותנו "שאלו שלום ירושלים" (תהלים קכב, ו). עם זאת, חשוב באותה המידה להתפלל מתוך נקודת מבט אסכטולוגית מתאימה. מה??? ובכן, אסכטולוגיה היא חקר 'הדברים האחרונים', או המאורעות האחרונים בהיסטוריה של העולם. אם כן, נקודת מבט אסכטולוגית מתאימה משמעותה ההבנה של "מפת הדרכים" שאלוהים סיפק עבורנו בהתגלות אלוהית – בכתבי הקודש ובמסורת הקדושה; זאת על מנת שיהיה לנו מושג למה לצפות ככל שאנו מתקדמים לעבר שיאה וקיצה של ההיסטוריה האנושית.

קץ ההיסטוריה האנושית? האם אני עומד לפתוח בדיון אפוקליפטי מהסוג של "הקץ קרוב"? לא בהכרח. אך אני סבור קתולים רבים אינם נותנים לאסכטולוגיה את הכבוד הראוי לה. בעוד שאוונגליסטים ופונדמנטליסטים למיניהם מגזימים לעתים בהשערות לגבי התסריט הנכון והזמן של בוא אחרית הימים – קתולים, בניגוד מוחלט, נוטים להימנע  מהנושא לחלוטין. מתי בפעם האחרונה שוחחת עם מישהו – על כוס קפה, לאחר מפגש תפילה – על הקרב האחרון בין צר המשיח לבין הכנסייה?

ליטורגיה, כתבי הקודש, והעיוורון האסכטולוגי

האי נוחות הקתולית בכל הנוגע לאחרית הימים מוזרה מעט, לאור העובדה שאנו נזכרים בביאתו השנייה המיוחלת של המשיח בכל מיסה. בכל פעם שאנו מדקלמים את ה'אני מאמין' (הקרדו של ניקיאה) אנו זוכרים כי "שׁוּב יָשׁוּב בְּהוֹד לִשְׁפּוֹט אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים וְלֹא יִהְיֶה קֵץ לְמַלְכוּתוֹ". גם ההכרזות הבאות לאחר הקידוש על לחם הקודש (סעודת האדון) הן בעלות אופי אסכטולוגי ניכר:

" כָּל-פַּעַם שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה וְשׁוֹתִים מֵהַכּוֹס. – אָנוּ מַזְכִּירִים אֶת מוֹתְךָ, יֵשׁוּעַ, וּמְצַפִּים לְבוֹאֲךָ בְּהוֹד. מָרָנָא תָא!"

" יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר מֵת, קָם וְיָשׁוּב. – הַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲדֵנוּ, הַמָּשִׁיחַ קָם לִתְחִיָּה, וְאָנוּ מְצַפִּים לְבוֹאוֹ הַשֵּׁנִי. מָרָנָא תָא!"

 בל נשכח גם את השפה החדה של הדברים הנקראים במיסה במשך השבוע האחרון של השנה הליטורגית:

וְיִהְיוּ אוֹתוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ וּבַיָּרֵחַ וּבַכּוֹכָבִים, וְעַל הָאָרֶץ מְצוּקָה לַגּוֹיִם וּמְבוּכָה מִגַּעַשׁ הַיָּם וְגַלָּיו. בְּנֵי אָדָם יִתְעַלְּפוּ מֵאֵימָה וּמִצִּפִּיָּה לַבָּאוֹת עַל הָעוֹלָם, כִּי כֹּחוֹת הַשָּׁמַיִם יִזְדַּעְזְעוּ. אָז יִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא בֶּעָנָן בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. (לוקס כב, 25–27)

ובבשורה על פי מתי:

אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָּׁמַיִם וְאָז יִסְפְּדוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְיִרְאוּ אֶת בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם עַנְנֵי הַשָּׁמַיִם בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב. וְהוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת, מִקְצוֹת הַשָּׁמַיִם עַד קְצוֹתָם (מתי כד, 30–31)

תהיה זו ללא ספק הופעה רבת רושם. אם כן, מדוע לוקה בחסר ההתעניינות הקתולית באסכטולוגיה, כאשר הליטורגיה וכתבי הקודש נחרצים כל כך באשר לאחרית הימים? אני זוכר ששמעתי לפני מספר שנים כוהן (כומר), אשר פרט לדבריו הבאים היה ודאי כוהן מצוין, שהטיף כי המשיח ישוב "כנראה עוד כאלף שנה". גם אם זה אפשרי כמובן בתיאוריה, ישנן סיבות מצוינות להאמין שייתכן כי כוהן זה טעה טעות חמורה. ישוע הזהיר אותנו, ללא ספק, מפני היומרה לנסות לנחש מתי בדיוק יחזור בשנית, כאשר אמר: "אֲבָל אֶת הַיּוֹם הַהוּא וְהַשָּׁעָה אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, גַּם לֹא מַלְאֲכֵי הַשָּׁמַיִם וְגַם לֹא הַבֵּן, אֶלָּא הָאָב לְבַדּוֹ" (מתי כד, 36). אך מיד לפני דבריו אלה השתמש ישוע במשל על עץ התאנה על מנת להזהיר אותנו להיות קשובים לאותות הזמנים ולאותות ביאתו בשנית: "לִמְדוּ אֶת הַמָּשָׁל מִן הַתְּאֵנָה: כַּאֲשֶׁר עֲנָפֶיהָ מִתְרַכְּכִים וְהֶעָלִים צָצִים יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁהַקַּיִץ קָרוֹב. כֵּן גַם אַתֶּם, כִּרְאוֹתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה דְּעוּ כִּי קָרוֹב הוּא בַּפֶּתַח" (מתי כד, 32–33). במילים הללו ישוע אומר לנו מפורשות שעלינו להיות רגישים למה שקורה סביבנו. אף שאין מי שיכול לדעת את היום ואת השעה, האדון אומר לנו שעלינו להיות מסוגלים להבין פחות או יותר את התקופה שבה אנו חיים. וכאשר הוא אומר לנו "לָכֵן הֱיוּ מוּכָנִים גַּם אַתֶּם, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּכֶם יָבוֹא בֶּן-הָאָדָם" (מתי כד, 44) – משמעות הדבר היא כי ייתכן שהוא ישוב מוקדם משאנו חושבים!

כל הבריאה נאנחת

כל עוד אנו ביחסים טובים עם אלוהים (במצב של חסד) הציפייה לשובו של ישוע לא צריכה להדאיג אותנו, אלא למלא אותנו בהתרגשות ובאושר. כפי שאומר לנו הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, נכון הדבר כי "ישוע שוכן עלי האדמות בקרב הכנסייה שלו", ומלכותו "נוכחת כבר בצורה מסתורית בארץ – הזרע וההתחלה של המלכות" (קכ"ק 669). אולם מפאת החולשה והחטא האנושיים קשה מאוד לעתים לזהות מלכות זו. ולכן, כפי שהשליח פולוס אומר לנו: "גַּם אֲנַחְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּכּוּרֵי הָרוּחַ, נֶאֱנָחִים בְּנַפְשֵׁנוּ וּמְצַפִּים לְמִמּוּשׁ אִמּוּצֵנוּ לְבָנִים - לִפְדוּת גּוּפֵנוּ" (אל הרומיים ח, 23). נזכור גם כיצד מתאר הקטכיזם בצורה יפהפייה את מצבנו הנוכחי, בעת שאנו משתוקקים לגאולתנו הסופית:

אף שמלכותו של ישוע כבר נוכחת בכנסייתו, היא עדיין צריכה להתגשם "בִּגְבוּרָה וּבְכָבוֹד רַב" בשובו של המלך לעולם. מלכות זו נמצאת עדיין תחת התקפה של כוחות הרשע, אף שהם הובסו ללא ספק על ידי קורבן הפסח של ישוע. עד אשר הכול ייכנעו לפניו, עד אשר יהיו שמים חדשים וארץ חדשה שבהם שוכן צדק – עד אז הכנסייה הצליינית, באמצעות הסקרמנטים והמוסדות שלה, השייכים לתקופה הנוכחית, תמשיך לשאת את סימני העולם הזה אשר עבור יעבור; והכנסייה עצמה תמשיך למצוא את מקומה בין הבריות הנאנחות והעמלות עדיין, והמחכות להתגלות בני האלוהים". לכן המאמינים מתפללים, בראש ובראשונה בסעודת האדון, כדי לזרז את חזרתו של המשיח באומרם עליו: "מָרָנָא תָא!" שמשמעותו "אדונינו, בוא!". (קכ"ק 671)

הקטכיזם ממשיך ומתאר את זמננו אנו כ"עידן של רוח הקודש ושל עדות, אך גם תקופה שעודנה מאופיינת ב'מצוקה' ובניסיונות הרֶשע שאינו חס על הכנסייה ואשר מלווה אותנו במאבקי אחרית הימים. זהו זמן של המתנה ושל עמידה על המשמר". (קכ"ק 672)